ביטול שחרור פדופיל חולה נפש לחופשות מביה"ח מחמת מסוכנותו לקורבנותיו

1.         ערעור על החלטת הועדה הפסיכיאטרית שליד בית החולים "שער מנשה" מיום 25.6.08 לפיה נשאר בעינו הסטטוס הקיים לגבי המשיב היוצא לחופשות בליווי בני משפחתו בעיר פלונית.

2.         המשיב, תושב  העיר, יליד 1982, הואשם בכתב האישום המתוקן (ת"פ 503/05 של בית המשפט המחוזי בנצרת), הכולל 7 אישומים בסדרה של עבירות מין בקטינים תושבי העיר.

            באישום הראשון מדובר במספר רב של מקרים בהם ביצע המשיב מעשים מגונים ב - 5 קטינים. האישום השני עניינו במספר רב של מעשי סדום ומעשים מגונים, בשני מקרים של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, באיומים, ובהחזקת סכין. האישום השלישי עניינו מספר מקרים של מעשה מגונה ומעשה סדום בקטינים. האישום הרביעי מדבר בעוד מספר מקרים של מעשה מגונה, וכך גם האישום החמישי. באישום השישי מדובר במקרים רבים של הדחת קטינים לסמים מסוכנים ושימוש בסמים מסוכנים. האישום האחרון עניינו מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 14 שנה.

            הצעיר מבין קורבנות העבירות אותן עבר המערער היה אז כבן 3 שנים, וביצוע העבירות התפרס על התקופה שמשנת 2001 עד לשנת 2004.

            מדובר איפוא בעשרות עבירות פדופיליה שעונשן, לו היה המשיב כשיר לעמוד לדין, עשרות שנות מאסר.

3.         לאחר שהוברר שהמשיב חולה ניתן ביום 13.11.05 צו אישפוז נגדו וכב' השופטים אמינוף, הווארי ומוניץ הוסיפו והורו בסעיף 2 של החלטתם מיום 13.11.05 כי "הנאשם יאושפז בלא יציאה לחופשות...". בסעיף 3 קבעו כי "על כל שינוי שיהיה במצבו של הנאשם יודיעו על כך הגורמים המוסמכים לבית המשפט ואם ירצו להוציאו לחופשות, או להורות על שינוי אחר, אנו מצווים שהם יבקשו את אישורו של בית המשפט מראש."

4.         ספק רב בעיני אם בית המשפט המחוזי בנצרת היה מוסמך ליתן הוראות אלה, באשר למה שייעשה עם המשיב במהלך אישפוזו בבית החולים מכוח צו האישפוז. הסמכות לדון במצבו של החולה, חופשותיו, ושאר הנושאים בעניינו הטעונים הכרעה, מסורה, ככלל, לוועדה הפסיכיאטרית, הנתונה לבקרת בית המשפט המחוזי בערעור על החלטותיה, ולא לבית המשפט המצווה על האישפוז.

            אולם, אמירות אלה של בית המשפט המחוזי בנצרת, שנתלוו לצו האישפוז, מדגישים, בצדק, את המסוכנות הרבה לציבור, ובמיוחד לקטינים, הטמונה במערער, עקב מחלתו וביטוייה, כפי שבאו לידי ביטוי בשבעת האישומים בכתב האישום הנ"ל.

5.         מאז נובמבר 2005 מאושפז המשיב בבית החולים לחולי נפש "שער מנשה" מכוח צו האישפוז. לאחר זמן נקבע כי יוכל לצאת לחופשות בליווי בני משפחתו המתגוררת .....

מצבו נסקר בחוות דעתה של מנהלת המחלקה בה הוא מאושפז, ד"ר עדינה משיח נעון, מיום 11.5.08. היא מאזכרת את ההוראות שהורה בית המשפט המחוזי בנצרת באשר לחופשות ומסבירה כי "המשפחה לאורך הזמן רואה בו 'מסכן' ואפילו קורבן המאושפז בבית החולים במחלקה סגורה והם מפעילים לחצים על מנת שיקבל חופשות ארוכות למחלקה פתוחה בבית החולים".

מדובר, כך היא כותבת, "בבחור אשר סובל ממחלת נפש פסיכוטית עם צימצום אישיותי משמעותי, תובנה ושיפוט לקויים. אין לו כל מוטיבציה, יש פגיעה ברציה, בהתמדה ובהתעניינות ... לדעתי הפרוגנוזה גרועה ולא נראה שגם בעתיד יחול שינוי או שיפור במצבו הנפשי ... שיפוטו ביחס למעשים המיוחסים לו לקוי והוא אינו מבין באופן אמיתי את חומרת המעשים והנזקים בעקבותיהם לקורבנותיו (שגם אינו תופס אותם כקורבנות)".

היא מעריכה כי הוא "לא ניחן בתכונות של יושר, או יותר נכון היה מניפולטיבי, לא אמין, והצליח במהלך שנים לבצע את מעשיו מבלי שהדבר נודע למי שהוא וגם כעת לא חל כל שינוי במצבו מבחינה זו. ... הסתירה בין דחף לחוק בולטת ומצביעה על הפרעה בחשיבה, סתמיות והפרעה בשיפוט. לכן אין מקום אפילו להעמידו במבחן הדחף כאשר יש ליקוי אישיותי פוסט פסיכוטי, תובנה לקויה ושיפוט לקוי."

ניתן היה לצפות שלאור האמור תוסק מסקנה בדבר אי יציאה לחופשות, אך בסיום הערכתה, כותבת הרופאה: "לדעתנו, מהווה סכנה פוטנציאלית לקטינים הנמצאים בקרבתו במצב שיהיה ללא השגחה ולכן מבקשים להשאיר את המצב על כנו. חופשות קצרות בלווי."

6.         חופשות אלה התנהלו, כך נראה, ללא דיווח על תקלה, עד אשר נמסר דיווח כי היה קשר כלשהו בין המשיב לאחד מקורבנותיו. על כך אמר המשיב לוועדה בדיון התקופתי בעניינו ביום 4.6.08: "לא. אמרו לי לא ללכת הביתה והלכתי הביתה וראיתי אותו. לא קרה כלום" ולשאלה אם הוגשה על כך תלונה אישר: "כן, הם התקשרו למשטרה".

            אביו ואחותו של המשיב התייחסו לכך בדבריהם בפני הוועדה. הם הכחישו כי היה מפגש כלשהו של המשיב עם מי מקורבנותיו. האב הסביר כי המשיב צמוד אליו כל זמן החופשה, וביקש כי היא תורחב מ- 24 ל- 48 שעות. עורך דינו של המשיב הסביר שזה כחצי שנה יוצא המשיב לחופשות בליווי בני משפחתו והם מחזירים אותו לבית החולים בזמן, ולכן חזר וביקש גם הוא את הארכת החופשות.

הוועדה העריכה כי הסיכון במשיב, לעצמו ולאחרים, הוא ברמה נמוכה. בבדיקה לא נצפתה פרודוקציה פסיכוטית פעילה, מצב רוחו של המשיב היה רגיל, והוא, כדברי הוועדה, "מבין שעשה עבירה ומסביר אותה בזה שהיה צעיר ולא מבין הרבה דברים" ועכשיו הוא "מבטיח להתנהג בהתאם לתנאי החופשה."

לאור האמור החליטה הוועדה להשאיר בעינו את הסטטוס בו מאושפז המשיב, היינו לאפשר לו להמשיך ולצאת לחופשות בליווי, כל פעם למשך 24 שעות. בחופשות אלו, כמתואר לעיל, שוהה המשיב ב....., שזהו מקום מגוריהם של הקטינים שנפלו קורבן למעשיו המתוארים בכתב האישום.

הוועדה איפשרה את המשך החופשות והחליטה להשאיר את הסטטוס על כנו אף שבנימוקיה כתבה כך:

"אין ספק שהמטופל (שרוי) במצב פסיכוטי פעיל. אין לו תובנה אף שפורמלית מנסה ליצור רושם כאילו הוא מבין. שיפוט המציאות שלו ... נראה לקוי במידה ניכרת. מדובר בחולה פסיכוטי פעיל עם דחפים פדופילים עליהם הוא אינו מסוגל להשתלט. ... אין מקום אפילו להעמידו במבחן הדחף כאשר יש ליקוי אישיותי פוסט פסיכוטי תובנה לקויה ושיפוט לקוי. אחותו ואביו של המטופל שהופיעו בפני הוועדה הכחישו אומנם את הנטען כאילו באחת החופשות המטופל נתקל באחד מקורבנותיו אולם המטופל עצמו אישר כי ארע אירוע כזה. מדובר בחולה שתקף מינית קטינים פעמים רבות ובנוסף לכך יש בו גם פיגור וגם שימוש בסמים על פי הרשום בתיקו. כל אלו מגבירים את המסוכנות שלו כלפי קטינים והוועדה מאמצת גם את הנטען במכתבו של עו"ד מורן מרגלית מהפרקליטות כי כאשר מדובר במסוכנות מינית גבוהה כלפי ילדים האינטרס הציבורי מחייב להגביר את הפיקוח ולא להסירו." (ההדגשה שלי - ש.ב.)